דלק חב רת הדלק הישראלית בע"מ נ' ניר בן שלום

פסק דין

התובעת הגישה תביעה כספית נגד חברת מונדוטכניק בע"מ (להלן: "החברה"), בגין חוב של החברה כלפי התובעת, שנבע מרכישות של מוצרי דלק על ידי החברה מהתובעת, שהחברה לא שילמה עבורן לתובעת. ביום 26.2.2004 נחתם הסדר לפירעון החוב בין התובעת לבין החברה (להלן: "הסדר החוב"), על פיו היה על החברה לשלם לתובעת את סכום החוב שלא היה שנוי במחלוקת בסך 3,700,000 ₪. לטענת התובעת, החברה הפרה את הסדר החוב לאחר ששילמה רק סכום קטן על חשבון החוב. בנוסף, צברה החברה לאחר הסדר החוב חוב נוסף, כך שבמועד הגשת התביעה עמד חובה של החברה כלפי התובעת על סכום של 4,871,447 ₪.

בדיון שהתקיים בבקשת הרשות להגן שהגישה החברה, לא התייצב המצהיר מטעמה, ולכן החליט בית המשפט ביום 19.3.07 למחוק את בקשת הרשות להגן של החברה, ולתת פסק דין כנגדה. התביעה דנן היא תביעה נגד מי שעל פי הטענה ערב לחוב החברה כלפי התובעת – הנתבע. התביעה מבוססת על כתב ערבות מיום 11.11.1999 (להלן: "כתב הערבות"), עליו חתום הנתבע. בכתב הערבות צוין כי הנתבע ערב לכול חובות החברה כלפי התובעת וכלפי השותפות "דלק בלסקי" ללא תנאי וללא הגבלה של זמן או סכום.

יצוין כי לתובעת היו בתקופה בה נחתם כתב הערבות שני מנכ"לים משותפים – מר אדמתי, שהיה אחראי על מחוז הצפון (והעיד כעד מטעם הנתבע), ומר אליסון שניהל את מחוז מרכז בתובעת (והעיד מטעם התובעת). בשנת 2001 אוחדה פעילות המכירות של התובעת - מר אליסון הפך למנהל המכירות הארצי, ומר אדמתי פרש.

הנתבע טען שלוש טענות עיקריות כנגד התביעה –

הוא טען כי כתב הערבות ניתן בקשר עם עסקה ספציפית בלבד. לאחר שעסקה זו הושלמה ולחברה לא נותרו חובות לתובעת מכוחה, פקעה הערבות. עוד טען הנתבע כי הוא ביטל את הכתב הערבות, הוא הודיע על כך לתובעת והתובעת קבלה את הודעתו. הנתבע הוסיף וטען, כי בין התובעת לבין החברה נערך הסדר החוב, בו הוסכם במפורש לאחר משא ומתן כי הנתבע לא יהיה ערב לחובות החברה כלפי התובעת. גם מטעם זה אין מקום לחייב את הנתבע מכוח כתב הערבות.

להלן נבחן את טענות הנתבע.

הערבות ניתנה לעסקה ספיציפית

הנתבע טען כי הוא בקש לספק מוצרי מזוט ללקוח בשם "מפעלי פלדה". אולם, לטענתו, לא ניתן היה לספק את המוצרים ללקוח באמצעות התובעת משום שהיה קיים סוכן פעיל בתובעת, שהוא שעבד מול מחוז המרכז בה. לכן, כך טען הנתבע, סוכם כי המוצרים יסופקו ללקוח מפעלי פלדה, לא באמצעות התובעת אלא באמצעות שותפות בשם "דקל בלסקי". העסקה בוצעה אם כן לטענת הנתבע באופן שהמזוט לא נמכר על ידי התובעת אלא על ידי שותפות דלק בלסקי, וזאת כדי "לעקוף" את הסוכן שהיה לתובעת באזור. הנתבע טען כי מטעם זה סופק בסופו של דבר המזוט למפעלי פלדה על ידי מחוז הצפון בתובעת, אף שהמפעל של מפעלי פלדה נמצא בקרית גת. לטענת הנתבע, הערבות נועדה לעסקה זו, של אספקת המזוט למפעלי פלדה, ולה בלבד. משהעסקה הסתיימה ולא נותר חוב בגינה, פקעה הערבות ולא היה לה עוד תוקף.

התובעת טענה כי מנוסחו של כתב הערבות עולה באופן מפורש כי הערבות אינה מוגבלת לעסקה אחת. כך, נקבע בכתב הערבות כי הערבות היא הן כלפי התובעת והן כלפי השותפות "דלק בלסקי". עוד נקבע בכתב הערבות כי הערבות "תקפה בכול תנאי ללא הגבלת זמן ואו הגבלת סכום".

התובעת טענה כי טענות הנתבע סותרות מסמך בכתב, והן גם מנוגדות לכול היגיון מסחרי. לטענתה, לא הוכח כי היה הסכם מפורש בין התובעת לבין הנתבע לפיו הערבות תשמש לכיסוי חובות רק בקשר עם עסקת מפעלי פלדה, כפי שטען הנתבע בתצהירו.

עוד טענה התובעת, כי אין היגיון בטענת הנתבע, גם משום שהשותפות - דלק בלסקי, היתה שותפות בבעלות אביו של הסוכן. עוד נטען כי אין היגיון בטענה, גם משום שדלק בלסקי ודלק הן היינו הך – כך העיד העד מטעם התובעת. בנוסף טענה התובעת, כי בפועל לא קיימת ולו חשבונית מס אחת שהוצאה על ידי השותפות, וממילא לא היה מעולם חוב של החברה כלפי השותפות, אשר הצריך חתימה על כתב הערבות.

עוד ציינה התובעת כי לנתבע לא היה הסבר לכך שהוא חתם על כתב ערבות השונה באופן מהותי ממה שהוסכם לגרסתו בין הצדדים, ומדוע הוא לא ציין על גבי כתב הערבות שהוא נועד לעסקה ספציפית. לגישת התובעת, חזקה על הנתבע שכאשר חתם על כתב הערבות הוא הבין את השלכות חתימתו, וידע את תוכן ההתחייבות שלו.

התובעת הוסיפה וטענה, כי אין היגיון בכך שהיא תדרוש ערבות לעסקה אחת ספציפית, וכי לא תידרש ערבות לפעילות הכוללת של אספקת דלק לחברה, שהיקפה היה של מיליוני שקלים.

עמדת הנתבע מתבססת קודם כל על עדותו של העד מר אדמתי. עד זה היה כאמור מנכ"ל משותף של התובעת בתקופה הרלוונטית, והאחראי על הפעילות במחוז הצפון בתובעת. הוא היה ממונה מתוקף תפקידו על העסקאות שהתובעת בצעה במחוז הצפון, ועל הביטחונות לעסקאות אלה. העד העיד כי מלכתחילה הוא לא דרש ערבות מהנתבע, משום שהנתבע עבד בעיקר באזור הדרום, ולא באזור שלו. כאשר הנתבע בקש למכור למפעלי פלדה, דיבר מר אדמתי לגרסתו עם מר אליסון, והוחלט לשווק את הדלק באמצעות דלק בלסקי, כדי שהסוכן לא יתלונן. בהקשר זה ולאור היקף הפעילות, התבקשה הערבות. העד גם אישר כי הוא אמר לנתבע שהוא יכול לקבל את הערבות אם אין חוב שלו כלפי דלק בלסקי. הנתבע טען כי מר אדמתי הוא עד אובייקטיבי נטול פניות, שיש לייחס לעדותו אמינות רבה.

באשר לעדותו של המנכ"ל המשותף הנוסף של התובעת, מר אליסון, טען הנתבע כי מר אליסון לא היה נוכח בחתימה על כתב הערבות, ולכן הוא לא יכול היה להעיד על נסיבות החתימה. כן טען הנתבע כי גם מעדותו של מר אליסון עולה כי היתה בעיה באספקת המזוט על ידי הנתבע למפעלי פלדה, וכי המזוט סופק בפועל על ידי מחוז הצפון של התובעת, אף שהמפעל נמצא בקרית גת, במחוז הדרום. מכאן כי כתב הערבות אכן נועד לביצוע עסקה "עוקפת".

הנתבע טען כי חרף גרסתו של מר אליסון לפיה הוא לא היה מספק דלק לחברה ללא ערבות אישית, הרי על פי הטענה הוכח כי היתה תקופה בה סופק לחברה דלק ללא ערבות כזו.

דיון

מחומר הראיות עולה כי מלכתחילה סופק לחברה דלק במשך תקופה קצרה, עוד לפני שנחתם על ידי הנתבע כתב ערבות להבטחת חובות החברה כלפי התובעת. התובעת טענה כי היא החלה למכור דלק לחברה בחודש נובמבר 1999 – במועד זה הוצאה החשבונית הראשונה. התובעת טענה כי הנתבע חתם על כתב הערבות ביום 11.11.1999.

יחד עם זאת, גם מר אליסון העיד כי "מהניירות עולה שאולי היה מצב של מספר שבועות שעבדו איתו ללא ערבות" (ר' עמ' 4 לפרוטוקול). כלומר, ככול הנראה אספקת הדלק החלה מספר שבועות לפני חודש נובמבר 1999, ובשלב זה סופק כאמור הדלק לחברה ללא שהנתבע חתם על כתב ערבות. ענין זה הוא משמעותי משום שעולה ממנו כי אין לקבל את טענת התובעת כי חתימה על כתב הערבות היתה תנאי לאספקת דלק לחברה.